אנרכיזם (מיוונית άν- άρχη, אל-שלטון/סמכות), הוא השם שניתן לעיקרון או תיאוריה של חיים והתנהגות, באמצעותם באה לידי ביטוי חברה חסרת שלטון – כאשר ההרמוניה בחברה כזו מושגת, לא על-ידי כניעה לחוק, או על-ידי צייתנות לסמכות כלשהי, אלא על-ידי הסכמים רצוניים בין קבוצות שונות, טריטוריאליות ומקצועיות, אשר נערכו באופן חופשי למען הייצור והצריכה, כמו גם למען הרבגוניות האינסופית של צרכיו ושאיפותיו של האדם הנאור.
בחברה המתפתחת בכיוון זה, האירגונים ההתנדבותיים, שכבר עתה מתחילים לכסות את כל תחומי הפעילות האנושית, יתרחבו ויתפשטו עד שימצאו את עצמם מחליפים את המדינה בכל תפקידיה. הם ייצגו את הרשת החברתית המשולבת, המורכבת ממגוון אינסופי של של קבוצות ופדרציות מכל הגדלים והמידות, מקומיות, אזוריות, ארציות ובינלאומיות – זמניות או קבועות במידה זו או אחרת – לכל התכליות האפשריות: ייצור, צריכה וסחר-חליפין, תקשורת, סידורי תברואה, חינוך, ביטחון הדדי, הגנה טריטוריאלית, וכיוצא באלה; ומצד שני לסיפוק והגשמת מספר גדל והולך של צרכים מדעיים, אמנותיים, ספרותיים וחברתיים.
יתר-על-כן, חברה כזו לא תייצג משהו מקובע ובלתי ניתן לשינוי. להיפך – כמו שניתן לראות בחיים האורגניים באופן כללי – ההרמוניה תנבע מהתאמה משתנה תדיר וכיוונון מחדש של שיווי המשקל העדין בין אין-ספור הכוחות וההשפעות, והתאמה זו תהיה קלה יותר להשגה מאחר ואף אחד מאותם כוחות לא יהנה מהגנה מיוחדת של המדינה.
אילו, כפי שנטען, היתה החברה מאורגנת בהתאם לעקרונות אלו, לא היה האדם מוגבל במתן ביטוי חופשי ליכולותיו בעבודה יצרנית על-ידי מונופול קפיטליסטי, המתוחזק ומוגן על-ידי המדינה; כמו-כן לא היה מוגבל במימוש רצונו מחשש לעונש, או מציות לפרטים או לישויות מטאפיסיות, המובילים במידה שווה לדיכוי היוזמה ולכניעות הרוח. הוא יודרך בפעילותו על-ידי תבונתו שלו, אשר תישא בהכרח את רשמי הפעולות והתגובות, הבלתי מבוקרות חיצונית, שבין עצמיותו שלו לבין התפיסות המוסריות של סביבתו. בדרך זו יתאפשר לאדם להשיג את ההתפתחות המלאה של כל יכולתו וכישוריו, האינטלקטואליים, האמנותיים והמוסריים, מבלי שתעוכב ותסוכל באמצעות עודף עבודה עבור המונופוליסטים, או באמצעות רפיון הרוח והתרפסות בפני הרוב הגדול. הוא יוכל בדרך זו להגיע לפיתוח מודעות עצמית, שאינה אפשרית במערכת הקיימת של אינדיווידואליזם, או במערכת כלשהי של סוציאליזם-מדינתי במה שנקרא Volkstaat (מדינה עממית).
מעבר לכך, ההוגים האנרכיסטים אינם מתייחסים להשקפתם כאל אוטופיה הבנויה על שיטה א-פריורי, לאחר שדברים שמשתוקקים או נכספים אליהם נקבעים כעקרונות יסוד. היא נובעת, לטענתם, מניתוח מגמות הנמצאות כבר בפעולה, אם כי רפורמטורים עשויים לנטות חסד זמני לסוציאליזם מדינתי. ההתקדמות של הטכנולוגיה המודרנית, אשר מפשטת להפליא את ייצור כל צרכי הקיום; רוח העצמאות הגדלה וצומחת, וההתפשטות המהירה של יוזמה חופשית והבנה בכל ענפי הפעילות –כולל אלה אשר יוחסו בעבר באופן בלעדי לכנסיה או למדינה – מתגברים בהתמדה את הנטיות האל-שלטוניות.
באשר לתפיסות כלכליות, האנרכיסטים, כמו כל הסוציאליסטים, ביניהם הם מהווים את אגף השמאל, טוענים כי השיטה השלטת היום של בעלות פרטית על הקרקע והייצור הקפיטליסטי למטרת רווח, מייצגת מונופול הפועל גם כנגד עקרונות הצדק וגם כנגד כללי התכלית התועלתית. הם מהווים את המכשול העיקרי המונע את הצלחת הטכנולוגיות המודרניות מלהיות נגישות לשירות הכלל, כך שיוכלו ליצור רווחה כללית. האנרכיסטים רואים בשיטת השכר והייצור הקפיטליסטי ככלל מכשול לקידמה. אך הם גם מציינים שהמדינה היתה, וממשיכה להיות, המכשיר העיקרי המאפשר למעטים להיות בעלי שליטה בלעדית בקרקע, ומאפשר לקפיטליסטים לקחת לעצמם את חלק הארי של עודפי הייצור השנתיים המצטברים. כתוצאה מכך, בעודם נאבקים במונופוליזציה ובקפיטליזם בכלל, האנרכיסטים נאבקים באותו מרץ גם במדינה כתומכת העיקרית בשיטה זאת. לא בצורה מסוימת זו או אחרת, אלא במדינה ככלל, ותהיה זו מונרכיה או אפילו רפובליקה הנשלטת באמצעות משאלי עם.
הארגון המדיני, שתמיד היה, גם בימי קדם וגם בהיסטוריה המודרנית (האימפריה המקדונית, האימפריה הרומית, מדינות באירופה המודרנית שצמחו על חורבות הערים הריבוניות), הכלי לייסוד המונופולים לטובת המיעוטים השולטים, לא ניתן לגרום לו לכך שיפעל להרס אותם מונופולים שהקים. האנרכיסטים טוענים, לכן, שלמסור למדינה את המקורות העיקריים של החיים הכלכליים – הקרקע, המכרות, מסילות הברזל, בנקאות, ביטוח וכו' – כמו גם את ניהול כל ענפי התעשייה, בנוסף לכל התפקידים שכבר נצברו בידיה (חינוך, דתות, ביטחון וכו'), פירושו יצירת מכשיר חדש של רודנות ועושק. קפיטליזם של המדינה רק יעצים ויחזק את כוחות הבירוקרטיה והקפיטליזם. הקידמה האמיתית טמונה דווקא בביזור, טריטוריאלי ופונקציונלי, בהתפתחות רוח היזמות המקומית והאישית, ובהתאגדות חופשית מהפשוט למורכב במקום ההיררכיה הנוכחית מהמרכז לפריפריה.
במשותף עם רוב הסוציאליסטים, האנרכיסטים מכירים בכך שכמו כל אבולוציה בטבע, ההתפתחות האיטית של החברה מלווה מעת לעת בתקופות של התפתחות מזורזת הקרויות מהפכות; ולראייתם עידן המהפכות עדיין לא הגיע לסיומו. תקופות של שינויים מהירים יבואו לאחר תקופות של התפתחות איטית, ויש לנצל את התקופות האלה – לא להעצמת והרחבת כוחות המדינה, אלא לצימצומם והקטנתם, באמצעות הארגונים בכל עיר או קהילה של הקבוצות המקומיות והאזוריות של יצרנים וצרכנים, כמו גם בסופו של דבר התאגדויות בינלאומיות של קבוצות אלה.
בהתאם לעקרונות שלעיל, האנרכיסטים מסרבים להיות חלק מהארגון המדיני הנוכחי ולתמוך בו על-ידי הזרמת דם חדש. הם אינם מעוניינים להתמסד, וקוראים לעובדים לא להקים מפלגות בפרלמנטים. בהתאם לכך, מאז הקמת איגוד העובדים הבילאומי בשנים 1864-1866, הם משתדלים לקדם את רעיונותיהם ישירות בין ארגוני עובדים ולהניע את אותם איגודים למאבק ישיר בהון, מבלי להשליך את יהבם על חקיקה פרלמנטרית.
